סיפור של צילום

צילום נדיר של שני יישובים שהיו ואינם עוד.
הצילום מקפל בתוכו בתמציתיות פואטית, את תלאות ימיה הראשונים של המדינה.



הצלם: אפרים (אפרם) אילני (1910-1999) 
המועד: שנת 1950 חודש מאי או יוני.
המקום: הר איתן שבהרי ירושלים. מרכז הצילום בקואורדינאטות 31.76639,35.1115  המבט לכיוון מערב.  
היישובים: האהלים בקדמת הצילום – העלייה לקרקע של מושב לוזים. הבתים ברכס שברקע - הכפר ח'רבת אל-לוז.
האנשים: שתי נשים שזה מקרוב עלו ב"מרבד הקסמים" מתימן.
  
הכפר הערבי שעל הרכס נקרא ח'רבת אל-לוז (חורבת השקד). 450 תושביו התפרנסו ממרעה, וחקלאות. ענבי חירבת אל-לוז נודעו במתיקותם בשוק מחנה יהודה. רצף אירועים הביא לנטישת הכפר. באפריל 1948 נהרג בקרבות הקסטל, המפקד העליון של הכוחות הערביים באזור ירושלים, עבד אל־קדר אל־חוסייני. תושב הכפר ג'אבר חסאן, (אבו־טביח), היה אתו בשעה שזה נהרג. למחרת  נפוצו בכפר סיפורי זוועה על הרג התושבים הערביים בדיר יאסין (כיום גבעת שאול בירושלים). במאי 48 הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה היהודית. ביולי 48 נערך מבצע דני לכיבוש רמלה לוד שהביא לנהירת אלפי פליטים מזרחה. הקש ששבר את גב התושבים היה המשך מבצע "דני" להרחבת פרוזדור ירושלים, העשן שהיתמר מהכפר הסמוך צובא נראה בבירור מפסגת הר־איתן. למחרת בלילה שבין 12 ל־13 ביולי 48 קמו כל תושבי הכפר יחד עם שכניהם מהכפר סטף, ונדדו לרכסים שממזרח, תחילה לכפר ראס אבו־עמאר ומשם נפוצו לכפרים הערביים אל־עזריה, קלנדיה, וכן ליריחו, אירביד, עמאן, ובהמשך למדינות המפרץ, קנדה וארה"ב. הבתים שברקע הצילום הם בתיו הריקים של הכפר, שכיום לא נשאר מהם זכר.  

גלי העלייה ההמונית יצרו קושי עצום באספקת מגורים ותעסוקה לאלפים שזרמו מידי יום. הגורמים המיישבים אתרו ברחבי הארץ בתים נטושים והעבירו לשם את העולים בתקווה שיתאקלמו. בין המקומות שאותרו היה הכפר ח'רבת אל-לוז. בראשית 1950 הגיעה קבוצה גדולה של יהודים מתימן במבצע שכונה "מרבד הקסמים". לאחר שהות של מספר שבועות במחנה הזמני בראש העין, הועברה במשאיות קבוצה של 315 מבני העדה התימנית להתיישב בכפר. הוקמו אוהלים זמניים (שנראים בצילום) עד שינוקו וישופצו הבתים. היישוב נקרא "לוזים".

ראוי לציון מפעל ההתנדבות של המורה יעקב מימון מבית הספר ע"ש סליגסברג בירושלים, שביישוב לוזים ייסד את מפעל ההתנדבות להנחלת הלשון העברית במעברות. לימים קיבל את אות יקיר ירושלים והיה חתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. במכתב נרגש לשר החינוך דוד רמז ולשרת העבודה גולדה מאירסון מבקש המורה מימון, סיוע באמצעים, ובעיקר בתחבורה להבאת המתנדבים ללוזים.  "בגלל קושי הדרך יש ואנו נשארים שקועים באמצע הדרך או שאין לנו אפשרות לשוב לירושלים."

חורף 1950-51 היה מהחורפים הקשים שידעה המדינה. על חטיבה 16 חטיבת ירושלים הוטל לסייע למעברת לוזים. בפקודה שהוצאה ניכרים מימדי המצוקה של תושבי לוזים. "אין קשר טלפוני או קשר ברכב... לבצע ניקוז מידי בכל אוהלי המעברה... לערוך בדיקת בורות המים ולחטא אותם יסודית... לגייס מטפלות מהמילואים לתפקידי טפול במעונות התינוקות שיוקמו... לספק 400 שמיכות, 300 זוגות גרביים... נעליים לכל תושבי המעברה... להכין מלאי של דלק ומזון... הכרחי לספק מנורות נפט לתאורה באהלים".

אחראי הביטחון בלוזים ומנהיג המתיישבים כתב מכתב תודה לרמטכ"ל:  "לכבוד מפקד הצבא בישראל...אנחנו אנשי כפר לוזים קיבלנו את הבגדים החמים בשמחה גדולה...מודים לכם על העזרה ששלחתם לנו צבא שיעזרו לנו...אולי אתם תדרשו מאתנו עזרה ואנחנו מוכנים תמיד בעזרת השם לעזור לצבא ישראל במה שאנחנו יכולים... בכבוד גדול יחיא סלם סעיד" בהמשך שינה את שמו לזכריה משה, ותפקד שנים רבות כראש מועצת ראש העין.

החורף הקשה, קשיי ההתאקלמות, והפסקת התשלומים בעבור עבודות היעור הביאה את הגורמים המיישבים להעביר את המתיישבים לאחר כשנה, לאבן ספיר הסמוכה. אך גם שם לא הסתיימו תלאותיהם. בנובמבר 1951 נהרגו בפעולת איבה האחים אברהם ושלום חזי שהיו במשימת שמירה. אירוע זה הביא את התושבים לנטוש את ההר ולחזור לראש העין. משפחת חזי המשיכה לדבוק במפעל ההתיישבותי ובשמירה על הארץ. זכריה, בנו של אברהם חזי, עלה להתיישבות באלון מורה שליד שכם.  בנו אבנר כפיר חזי חובש קרבי, נהרג בלבנון בשנת 1976. 

כך צילום אחד נדיר מביא את סיפור תלאותיה של המדינה שזה אך קמה. 

אין תגובות: